פסק-דין בתיק ע"א 1856/08

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        ענייננו בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' סלוטקי) נקבעה חבותן של שתי חברות ביטוח (הדר חברה לביטוח בע"מ, שתיקרא להלן: הדר; ואליהו חברה לביטוח בע"מ, שתיקרא להלן: אליהו) בשיתוף עם אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: אבנר). כן נקבע גובה הפיצויים שלהם זכאי הנפגע בתאונה. שתי המבטחות (כל אחת ביחד עם אבנר) הגישו ערעורים על פסק-הדין והנפגע הגיש ערעור שכנגד בשני ההליכים. תחילה הופנו הערעורים כולם כנגד קביעות בית המשפט המחוזי בעניין חלוקת האחריות ובעניין גובה הנזק, ואולם בדיון בעל-פה חזר בו בא-כוח הנפגע מטענות שהעלה לגבי זהות החייבים.

2.        פגיעתו של הנפגע אירעה בתאונת דרכים ביום 31.08.1998. הנפגע עבד כנהג משאית בחברת שופרסל. ביום התאונה עצר הנפגע את משאיתו בצד הכביש כדי לסייע בהחלפת גלגל במשאית אחרת השייכת גם היא לחברת שופרסל (להלן: המשאית התקולה). משאית זו גם היא חנתה בשולי הכביש ועל-פי קביעת בית-המשפט לא חרגה אל הכביש. בעת החלפת הגלגל, תוך שהנפגע שכב מתחת למשאית התקולה, פגעה משאית שלישית (להלן: המשאית הפוגעת) במשאית התקולה, וגרמה לנפילת המשאית התקולה על הנפגע. כתוצאה מהתאונה נקטעה ידו הימנית של הנפגע ואובחן אצלו שבר פיצוץ של עצם הטיבייה ברגל שמאל, שגרם לקיצור רגל שמאל ולפגיעה קשה במערכת העצבים ברגל הפגועה. אליהו היא מבטחת המשאית התקולה והדר היא מבטחת המשאית הפוגעת.

שאלת חלוקת האחריות

3.        בפני בית המשפט קמא עמדה השאלה של חלוקת החבות בין שתי המבטחות - אליהו והדר. בית המשפט קמא פסק כי התאונה היא תאונת דרכים הן מבחינת המשאית הפוגעת והן מבחינת המשאית התקולה. המשאית הפוגעת - מאחר שפגעה במשאית התקולה, וגרמה לנפילתה על התובע. המשאית התקולה - מכיוון שהטיפול בה נכנס לגדר "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב", ולכן לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים מוגדר כשימוש ברכב מנועי ונכנס תחת הגדרת תאונת הדרכים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף שהמשאית התקולה לא חנתה במקום שאסור לחנות בו, היא חנתה באופן היוצר סיכון תעבורתי ולכן נכנסת התאונה אל החזקה המרבה של סעיף 1 לחוק הפיצויים ("מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו").

           בית המשפט מצא, לעומת זאת, כי אין לראות את הנפגע כ"משתמש" או "נוהג" במשאית התקולה, כהגדרתו בסעיף 2(א) לחוק הפיצויים. זאת מאחר שהסיוע שהעניק לנהג המשאית התקולה לא הפך אותו לבעל השליטה והפיקוח על המשאית שאותה תיקן. כמו כן נפסק כי אין לראות את הנפגע כנוסע באחד מכלי הרכב. לאור זאת, פסק בית המשפט קמא כי הנפגע נחשב למי שנפגע מחוץ לכלי הרכב, ולכן החבות צריכה להתחלק בין שתי המבטחות, לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, המורה כך:

נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

           בית המשפט קמא פסק כי שתי המשאיות נחשבות ל"רכב מעורב", ולכן הנפגע זכאי לקבל פיצוי הן ממבטחת המשאית התקולה והן ממבטחת המשאית הפוגעת, אשר יחובו כלפיו ביחד ולחוד. 

4.        הדר, שהיא כאמור מבטחת המשאית הפוגעת, טוענת כי היה על בית המשפט להטיל את מלוא החבות על מבטחי המשאית התקולה ועל מבטחה - אליהו. לטענת הדר, כאשר נפגע אדם ששהה מחוץ לרכב לצורך טיפול-דרך או תיקון-דרך, שנעשו למטרות תחבורה - הרי פסיקתו של בית משפט זה מורה כי הנפגע הוא "משתמש" ברכב שאותו תיקן, וכי הפגיעה בו נגרמה "עקב השימוש". לטענתה, הנפגע אף היה בעל השליטה במשאית התקולה בעת התאונה, שכן הוא ניצח על התיקון. במקרה כזה, טוענת הדר, אין להחיל את סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים אלא להטיל את מלוא החבות בגין התאונה על כתפי הרכב שבו טיפל הנפגע. לחילופין טוענת הדר כי מאחר שהיה מגע פיזי בין הנפגע לבין המשאית התקולה - יש לראות בו "נוסע" במשאית התקולה, ולהטיל את האחריות בגין נזקיו על מבטחת המשאית התקולה לפי סעיף 3(א) לחוק הפיצויים.

5.        אליהו, מנגד, טוענת כי היה מקום להטיל את מלוא האחריות דווקא על הדר, כמבטחת המשאית הפוגעת. לגישתה, מאחר שהמשאית התקולה חנתה כדין - אין למשיב עילת תביעה כנגד נהגה. לטענתם, הייתה זו טעות להחיל את הלכת אדרי על העניין שלפנינו, שכן נסיבותיו של אותו מקרה היו שונות. כאן מדובר על משאית גדולה ובולטת, שניתן היה להבחין בה, ואילו בעניין אדרי לא מצוין מה היו אמצעי הזהירות שבהם נקט הרכב שחנה בשולי הדרך. בשל הבדל זה, לטענת אליהו, יש לקבוע כי המשאית התקולה חנתה באופן שאין בו סיכון, ולכן ביחס אליה האירוע יוצא מגדר "תאונת דרכים".

6.        דין הטענות שמעלים הצדדים בנוגע לחלוקת האחריות להידחות. באשר לטענותיה של אליהו - בית המשפט קמא קבע כי אירוע התאונה מוגדר כתאונת דרכים מבחינת המשאית התקולה משני נימוקים. ראשית, מאחר שהנפגע השתתף, כאמור, בתיקון-דרך שנעשה במשאית. שנית, מאחר שתאונת הדרכים הייתה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". כך פסק בית המשפט לאור ההלכה שלפיה המבחן להתקיימות החזקה המרבה של חנייה במקום אסור הוא מבחן הסיכון התעבורתי, ולכן החזקה מתקיימת גם במקום בו החנייה הייתה מותרת על-פי החוק, אולם היא יצרה סיכון תעבורתי (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 (2003)).

           איננו רואים צורך, במקרה זה, להכריע בשאלה אם המשאית התקולה חנתה במקום שאסור לחנות בו, שכן התוצאה אינה משתנה אפילו כך הדבר; זאת כיוון שנעשה שימוש בה בעת התאונה: תיקון. כך, שימוש ברכב עשוי שייעשה לאו דווקא על-ידי בעל השליטה ברכב, הלא הוא המשתמש כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.

7.        באשר לטענות מצד הדר - אכן, אילו היה הנפגע "נוהג" במשאית התקולה בעת התאונה היה על מבטחי המשאית התקולה לשאת במלוא הפיצוי עבור נזקיו, לפי הוראת סעיף 3(א) לחוק הפיצויים (ראו ע"א 595/80 בן-איון נ' חסונה, פ"ד לה(4) 462 (1981)). אולם - כפי שקבע בית המשפט קמא - הנפגע אמנם עשה "שימוש" במשאית התקולה, מאחר שהשתתף בתיקון-הדרך, אך הוא לא היה "המשתמש" בה. חוק הפיצויים מבחין בין מי שעושה "שימוש" ברכב מנועי לבין "משתמש ברכב מנועי", "הנוהג" בלשון סעיף 2(א). בעוד שזהות עושי השימוש ברכב נקבעת מכוח השאלה האם נתקיימה אחת מצורות השימוש כהגדרתן בסעיף 1 לחוק, המבחן לקביעת זהות המשתמש הוא מבחן השליטה והפיקוח על הרכב (ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר בע"מ, פ"ד לו(1) 492 (1992)). כאשר אדם שאינו נהג הרכב מסייע בתיקון-הדרך או בטיפול-הדרך - ההשתתפות בתיקון לא מעבירה למסייע את השליטה או הפיקוח על הרכב ולא הופכת אותו ל"נוהג" נוסף של הרכב (ראו גם ת"א (נצ') 284/87 עטיה נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, צלטנר 354(כא); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים 333-330 (מהדורה חדשה מעודכנת, 1999); והשוו ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 31.10.2007)). מצבו של הנפגע בענייננו שונה, על-כן, ממצבו של נהג רכב היוצא לבצע תיקון-דרך ברכבו, שאז תשא מבטחת הרכב במלוא האחריות בגין נזקים שנגרמו לנהג בתאונה (השוו: ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338 (1991)). אין אף לראות במסייע "נוסע" ברכב, במקרה בו לא שהה ברכב קודם לכן, ולא הייתה לו כל כוונה לעשות כך לאחר מכן.

           מאחר שהנפגע לא היה "משתמש" במשאית התקולה בעת התאונה, אולם עשה "שימוש" בה - האירוע הוא תאונת דרכים מבחינת המשאית התקולה, כמו גם מבחינת המשאית הפוגעת. ביניהן תחולק החבות כאמור בסעיף 3(ב) סיפא. מצבו של הנפגע דומה לזה של "נפגע מחוץ לכלי הרכב", ולכן יש להחיל את סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, ולחלק את החבות בין שתי המבטחות, שיישאו בנטל ביחד ולחוד (יחד עם אבנר, שנושא כאמור באחריות משני הצדדים).

8.        אשר לחבותן של כל אחת מן המשאיות כלפי הנפגע, יש צורך לבחון שתיים: ראשית, את שאלת מעורבותה של כל אחת מהן בתאונה (ועל שאלה זו כבר השבנו); ושנית, שאלת הקשר הסיבתי בין השימוש בכל אחת מהן לבין התוצאה. גם קשר סיבתי משפטי כזה יתקיים לגבי כל אחת משתי המשאיות. על-כן, ומכוח סעיף 3(ב) רישא, רשאי הנפגע להפנות את תביעתו כנגד המשאית התקולה או כנגד המשאית הפוגעת - לפי בחירה.

           אשר-על-כן, יש לדחות את הערעורים ככל שהם נוגעים להטלת האחריות ולחלוקתה בין המבטחים השונים.

שאלת גובה הנזק

9.        נכותו הרפואית המשוקללת של הנפגע נקבעה על-ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי ל-74.35% לצמיתות. הוועדה הרפואית הפעילה את סמכותה לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, וקבעה כי הנפגע אינו יכול לחזור לעבודתו וכי שיעור נכותו יעמוד לפיכך על 100%. בית המשפט המחוזי קיבל את עדותו של הנפגע, שלפיה מאמציו למצוא עבודה בסביבת מגוריו העלו חרס. יחד עם זאת נקבע כי הנפגע מסוגל למצוא מקום עבודה בהתאם לנכותו ולהשתכר את שכר המינימום במשק, ועל-כן בית המשפט המחוזי העריך את נכותו התפקודית ב-75%. הפסדי ההשתכרות של הנפגע חושבו לפי שתי תקופות - הראשונה, מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין (תקופה של כ-9 שנים), והשנייה - מיום מתן פסק הדין ועד לגיל הפרישה. לגבי התקופה הראשונה נקבע שיש להעריך את בסיס השכר לפי הסכום שהשתכר הנפגע לפני התאונה - 6,371 ש"ח. הפסדי ההשתכרות בתקופה זו חושבו לפי אובדן מלא של הכנסותיו. לגבי התקופה השנייה נקבע שיש להעריך את בסיס השכר לפי שכרו של עד, נהג משאית בעל ותק של 8 שנים, שהעיד כי שכרו עומד על 9,100 ש"ח נטו לחודש. סך כל הפסדי ההשתכרות הסתכמו ב- 2,374,377 ש"ח.

           עוד נפסקו לנפגע פיצויים בגין עזרת צד ג', לפי חישוב של 8 שעות ביום בשנה וחצי הראשונות שלאחר התאונה, ו-3 שעות ביום בתקופה שלאחר מכן, ובסך הכול - 2,003,146 ש"ח. לנפגע נפסקו פיצויים בסכומים גלובאליים גם בראשי הנזק של הפסדי פנסיה (100,000 ש"ח), צרכי ניידות (75,000 ש"ח) והוצאות רפואיות (100,000 ש"ח). תביעתו לפיצוי בגין החלפת דיור או התאמתו נדחתה, לאחר שנפסק כי זו לא הוכחה. הנפגע תבע פיצוי גם עבור "שירותי מין" ועבור הוצאות למימון הלוואות ואולם אלה נדחו. בגין כאב וסבל נפסק לנפגע סכום של 215,589 ש"ח, בהתאם למספר ימי האשפוז ושיעור הנכות. הפיצוי בכללותו הסתכם ב-4,334,729 ש"ח.